פסק-דין בתיק על"ע 5641/03

השופטת מ' נאור:

1.        לפנינו ערעור של הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין על קולת העונש שהוטל על המשיבה. המערער מבקש כי נורה על הוצאתה של המשיבה לצמיתות מלשכת עורכי הדין.

2.        המשיבה הורשעה בבית המשפט השלום בתל-אביב, על יסוד הודאתה, בעבירות של גניבת כרטיס חיוב, קבלת דבר במרמה, זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר באמצעותו, והתחזות לאדם אחר. המשיבה גנבה כרטיס אשראי מעובדת בבית החולים אסותא, והשתמשה בו משך שלושה שבועות למעלה מ-30 פעם, עד שנתפסה בידי אחד מבעלי החנויות שבהן קנתה סחורה. דינה של המשיבה נגזר לששה חודשי מאסר על תנאי ולקנס בסך של 2,000 ש"ח.

3.        המערער פנה לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בל-אביב-יפו בבקשה להוציא את המשיבה משורותיו. מעשיה של המשיבה, לטענת המערער, היו חמורים ביותר. בית הדין, בפסק דין מקיף ומנומק (בד"מ 3/02), קבע כי העבירות שביצעה המשיבה הינן עבירות שיש עימן קלון, וכי הן "מעידות על פגם מוסרי חמור באישיות ו/או היעדר שליטה ביצר ... ותפיסה מעוותת של מעמדה [של המשיבה] כעו"ד בחברה". עם זאת, ציין בית הדין כי הוצאת עו"ד מן הלשכה לצמיתות הינו עונש חמור ביותר, וכי לא נתמלאו התנאים להטיל עונש זה בענייננו. זאת, לאור העובדה כי הוצאת המשיבה מהלשכה תפגע בה קשות, וכי ניתן להקטין פגיעה זו - תוך הגנה על הציבור ושמירה על ערכי המקצוע - על ידי השעיית המשיבה מן הלשכה. נוכח כל זאת, בדעת רוב, הטיל בית הדין על המשיבה עונש השעיה של 10  שנים. דעת המיעוט בבית הדין, היתה כי ראוי להשית על המשיבה רק שש שנות השעיה.

4.        שני הצדדים - הן המשיבה והן ועד המחוזי של הלשכה - ערערו על פסק הדין לבית הדין המשמעתי הארצי. המשיבה טענה כי יש להקל בעונשה. זאת, מכיוון שהעבירה בה הורשעה איננה קשורה למשלח-ידה, כי בית הדין המחוזי לא התחשב בנסיבותיה האישיות המיוחדות, ולבסוף כי העונש שהושת עליה פוגע יתר על המידה בחופש העיסוק שלה. כן טענה כי העונש שהושת עליה אינו מידתי או סביר, וכי הוא חורג ממדרג הענישה הנוהג. לעומתה, טען המערער כי העונש שנגזר על המשיבה אינו עולה בקנה אחד עם חומרת מעשיה המצדיקים הרחקה לצמיתות משורות הלשכה. בית הדין המשמעתי הארצי (בד"א 71/02) דחה את שני הערעורים והשאיר את העונש שהטיל בית הדין המשמעתי המחוזי על כנו. בית הדין הארצי קבע כי המשיבה עברה עבירה שיש עמה קלון, עובדה שדי בה כדי להצדיק את השעייתה מהלשכה, אף אם עבירה זו אינה קשורה לעבודתה כעורכת דין. כן קבע בית הדין כי עונשה של המשיבה היה מידתי וראוי, הן באשר למגבלה שהטיל על חופש העיסוק של המשיבה והן לעומת הענישה שהוטלה במקרים דומים בעבר. מאותם נימוקים קבע בית הדין הארצי כי יש לדחות את ערעורו של הועד המחוזי של הלשכה.

5.        הועד המחוזי מערער לפנינו על פסק הדין של בית הדין הארצי. הוא טוען כי ראוי להוציא את המשיבה לצמיתות משורות הלשכה. לטענת הועד מקרה זה מעלה שאלה עקרונית: האם ראוי כי המשיבה - בהתחשב בחומרת מעשיה - תוכל לשמש כעורכת דין לאחר תום תקופת ההשעיה. כן טוען הוא כי, לאור שאלה עקרונית זאת, היה על בית הדין הארצי להתערב בפסק דינו של בית הדין המחוזי ולהחמיר את העונש שהוטל על המשיבה.

6.        אם תישמע דעתי - נקבל את ערעורו של המערער ונורה על הוצאתה של המשיבה לצמיתות מלשכת עורכי הדין. דעתי היא כי הניגוד בין דמותו הראויה של עורך דין לבין העבירות שבצעה המשיבה - עבירות של גניבה, מירמה, זיוף והתחזות ניגוד כה חריף שמקומה של המשיבה לא יכירנה בין שורות עורכי הדין. נראה כי בית הדין המשמעתי המחוזי קרוב היה להגיע למסקנה זו. שופטי הרוב בבית הדין המשמעתי המחוזי ציינו:

"במקרה דנן, אין חולק, כי העבירות - של גניבת כרטיס אשראי, זיוף חתימת המתלוננת, ושימוש בכרטיס האשראי - שבהן הורשעה המשיבה, ע"פ הכרעת-הדין, הינן מצביעות על רמה מוסרית נמוכה ביותר של המשיבה. ודוק, ייחוס התנהגות מסוג זה לעו"ד הינה בבחינת 'אפשרות שהדעת אינה יכולה לסבול', באשר היא אינה עולה בקנה אחד עם ערכיו הבסיסיים של המקצוע עריכת-הדין ואינה מתיישבת עם הילת הכבוד אותה רוחש כלפיו הציבור."

7.        בית הדין ציטט, בין השאר, מדברי חברי השופט ברק בעל"ע 3093/90, 2579 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' פלוני, פ"ד מה(4) 729, 753 בו הסביר חברי את מטרת הענישה המשמעתית של עורכי הדין:

"העובר עבירה בנסיבות שיש עמן קלון ... ואם היה כבר חבר בלשכה עשוי הוא להיענש בעונש משמעתי, כולל השעייה ואף הרחקה לצמיתות מלשכת עורכי הדין (סעיף 75 וסעיף 68 לחוק). מטרתן של הוראות אלו אינה מטרה עונשית רגילה. אדם שהורשע בביצוע עבירה פלילית זוכה לעונשו מידי אותו בית-משפט שהרשיע אותו, ובגוזרו את הדין לוקח כבר אות בית-משפט בחשבון את מערכת הנסיבות הנוגעת לעניין. אין תפקידה של לשכת עורכי-הדין להטיל על עורך הדין שחטא עונש נוסף בשל היותו באותה עת חבר בלשכה..

המטרה לשמה הוקמה לשכת עורכי הדין היא איגודם של עורכי הדין בישראל ושמירה על רמתו וטוהרו של מקצוע עריכת הדין (סעיף 1 לחוק). הסנקציה המשמעתית מטרתה שמירה על רמת המקצוע ועל האמון שרוחש הציבור בכלל, ומערכת המשפט בפרט, לציבור עורכי-הדין... לפיכך, אחד הפירושים של המונח 'קלון' - .... הוא פירוש הנגזר מתוך אותן תכונות שהן חשובות אצל עורך-דין, על מנת שנוכל להיות בטוחים שהוא ממלא תפקידו בשירות לקוחותיו ובשירות בית המשפט כשורה, ועל-מנת שאמון הציבור והמערכת המשפטית בעוסקים בעריכת-דין לא ייפגע..

נסיבות המעידות אל אי-עמידתו של עורך-דין בדרישותיה של החברה מהעוסק במקצוע זה יכולות להיות נסיבות מנסיבות שונות.כך, למשל, עבירה הכרוכה בשיבוש הליכי משפט, כגון ניסיון לבידוי ראיה ושבועת שקר, מעמיד בספק את התאמתו של אדם לעסוק בעריכת-הדין ... גם עבירות אחרות המעידות על חוסר אמינותו של עורך הדין, למשל, מתן הצהרה כוזבת או עבירות אחרות הקשורות במירמה, יהיה בהן בדרך כלל משום קלון ...מהיות עורך הדין חלק מהמערכת המשפטית, ומהיות עזר כנגד בית המשפט במלאכתו השיפוטית, עליו להיות נאמן לחוקי המדינה ולגלות רמה מקצועית ואתית ההולמת את המקצוע וגם את האמון שהלקוח, בית המשפט ובציבור נותנים בעורך הדין. על-כן, עבירה על חוקי המדינה, המעידה על זלזול וחוסר כבוד של עורך הדין כלפי החוק, ניתן לראותה כעבירה שיש עמה קלון; עבירה - המעידה על אופי פגום או על היעדר שליטה ביצרו או על תפיסה אתית מעוותת של תיפקוד עורך הדין והחוק בחברה - ניתן לראותה כעבירה שיש עמה קלון."

8.        נקודת המוצא של בית הדין המשמעתי המחוזי היתה:

"... כי בעבירות חמורות עסקינן - עבירות של מירמה וזיוף - הנושאות עימן אות קלון ועל כן יש בהן עילה מספקת, לכאורה להצדיק את הוצאתה של המשיבה - מלשכת עורכי הדין, לצמיתות".

           ומדוע, בכל זאת, למרות מה שקבע "לכאורה" נמנע בית הדין המחוזי מהוצאתה של המשיבה לצמיתות משורות הלשכה? שני נימוקים היו לדבר. הראשון - על רקע חוק יסוד: חופש העיסוק קבע בית הדין כי העונש חייב להיות מידתי. וכך רשם בהחלטתו:

"במקרה דנן, הפעלת עקרון המידתיות, מביאה לידי המסקנה, כי שומה עלינו להסתפק אך בהשעייה לתקופה קצובה של המשיבה, שהרי מסקנה זו, נכונה וראוייה - ע"פ ניתוח של שלושת היבטיו של עקרון המידתיות, כדלקמן:

היסוד הראשון מתמלא באקט ההוצאה מן הלשכה, שכן אמצעי זה - משרת נאמנה את המטרות של שמירת ערכי המקצוע והגנת הציבור כולו, עקב הסיכון הגלום בעו"ד שסרח - כדוגמתה של המשיבה. כיוון שכך, בהינתן המטרות הנ"ל, אין ספק, כי אמצעי ההרחקה לצמיתות, הינו מתאים - באופן הטוב ביותר, להגשמתן של מטרות אלה.

היסוד השני, אינו מתמלא באקט ההוצאה מן הלשכה, שהרי אף שנסיבות העניין - בהן עסקינן, כרוכות בעבירות חמורות - של מירמה וזיוף, אין חולק, כי ניתן למגר, באמצעי פוגע פחות - כדוגמת השעייה לתקופה קצובה, את הסיכון לערכי המקצוע והציבור כולו.

ולבסוף, אף היסוד השלישי, אינו מתמלא בנדון, מאחר וחרף חומרתם הרבה של מעשי המשיבה ופטנציאל הסיכון הגלום בה, עדיין, היחס שבין הפגיעה במשירה - בהוצאה משורות הלשכה, ובין התועלת - בשמירת ערכי המקצוע והגנת הציבור כולו, על-ידי נקיטה בצעד זה - כלפיה, בוודאי אינו יחס ראוי, בנסיבות העניין, באשר הוא, בהחלט, ניתן להגשמה הולמת - אף באמצעות השעייה לתקופה קצובה."